ישראל מבריחה את מיטב בניה ובנותיה

מאת: ד"ר אנה רוסו*

ד"ר אנה רוסו

הזוי ככל שזה נשמע, בעשורים האחרונים מפתחת ישראל ענף תעשייתי חדש, שבו היא מייצאת לעולם את המשאב היחיד שיש לה, את מיטב בניה ובנותיה - אמנים, אדריכלים, מהנדסים, רופאים ומדענים.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ל-2010, 11.9% מבעלי תואר שלישי שסיימו את לימודיהם בישראל בין תשמ"ה לתשס"ח שהו בחו"ל תקופה ממושכת. בטקסים רשמיים רוממות "המשאב האנושי" נישא בגרונם של מנהיגינו, אבל המציאות מוכיחה שיש פער עצום בין ההצהרות למעשים. זה שנים רבות ישראל מייצאת מוחות ומפסידה פעמיים: פעם כאשר סיבסדה את לימודיהם של כל אותם סטודנטים, ופעם שנייה כאשר לא נהנתה מהתרומה, המעוף והעוצמה שהם יכלו להעניק למחקר, לתעשייה, לחינוך, לתרבות ולחברה בישראל.

אנשים צעירים ומשכילים רבים לא יכולים לבנות את חייהם בישראל ונאלצים לחפש את מזלם מעבר לים. לא מדובר בחמדנים רודפי בצע, אלא בבני אדם נורמטיביים, שרוצים לצקת משמעות לחייהם ולהתפרנס בכבוד. אלה הם אזרחי המדינה שרצו לחיות בה, להשפיע ולשאת באחריות, להוות את עמוד השדרה של החברה בישראל, שירתו בצבא והיו מוכנים לשרת במילואים, שילמו מסים והיו מוכנים להמשיך ולסחוב על גבם את חלקי האוכלוסייה שאינם לוקחים חלק בנטל.

ישראל כבר בת 63, אך עדיין מתמודדת עם אתגרים רבים. לא ברור כיצד פרנסיה מוותרים על פלחי אוכלוסייה מצוינים אלה. איך זה שבמשך שנים, בתקופת כהונותיהן של ממשלות שונות, לא התקיים דיון רציני בסוגיית בריחת המוחות.

באחרונה התבשרנו שהמועצה להשכלה גבוהה יוזמת הקמת ארבעה מרכזי מצוינות בתחומים שונים, שאליהם ניתן יהיה לקלוט מומחים-תושבים חוזרים. זו יוזמה מבורכת, אך האם מבחינה חברתית וכלכלית לא היה נכון יותר למנוע מראש את הגירת הבנים ממולדתם באמצעות השקעת משאבים בפיתוח תעשיות היי-טק, בתי חולים, מכוני מחקר ומרכזי מצוינות?

שביתות המורים, האחיות האמנים והשחקנים, העובדים הסוציאליים והרופאים הן עדות חריפה לחוסר שביעות רצונן של אוכלוסיות אלה מאופן העסקתן וממעמדן בחברה בישראל. בשביתת הרופאים, ראש הממשלה, המכהן גם כשר הבריאות, אפילו לא מצא לנכון להתערב ולהיכנס לעובי הקורה. מדינה שבה קהלים משכילים ורחבים שובתים בתדירות גבוהה, צריכה לעשות חושבים, להביט נכוחה על המציאות, ללמוד את העובדות, להסיק מסקנות וליישם שינויים. התעלמות בוטה של המנהיגים מהשובתים וזלזול בהם יכולה להביא לא רק לפגיעה רצינית בכל אחד מתחומי העיסוק, ולהוות מסר מרפה ידיים לנוער, אלא תגרום להתגברות בריחת המוחות. כך מעמד הביניים יצטמצם עוד יותר, ומי יישא על גבו את הנטל?

החינוך הציבורי הולך ומצטמצם, הרפואה הציבורית מרוטה וחבולה ומדינת הרווחה שהיתה כאן לפני כמה עשרות שנים כבר לא גרה כאן יותר, חלפה עם הרוח. ואנה אנו באים?

*הכותבת היא ראש המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין